משמרת אחרונה

משמרת לפנות בוקר. טוחנים ארבע-ארבע בשמירות, גב"ל צפון. קר. ביקשתי כבר מיוחדת לצרכי משפחה. הת"שית אישרה, המפקד עשה בעיות אבל בסוף אישר. אם לא יקרה שום דבר דפוק, אני אגיע למפגש הזה בעשרים וארבע לנובמבר. תנועה קלושה בזווית העין. רק סמור, או שועל, או משהו. לא חשוד מספיק.

מתכרבל עוד פעם בעמדה, בודק את המאג, המתכת קפואה. כמו פלדה טובה. אגלים קטנים של עיבוי על שריון חזה מבהיק. מנער את הראש. שוב פעם כמעט החלקתי לשם. מנמנם בשעה שבין חושך לאור, יער מסביב. מישהו מחמם מנועים במרחק. פרה גועה. סוס פראי מתנער. בוטש בקרקע. מרים את המבט מסידור אחרון של שריון החזה, אמייל ירוק מבריק מהמגן. מישיר אל היריב המסתער. רוכן קדימה ותוך שניות זה נגמר. כאב פועם בכתף, אבל הוא על הקרקע, מובס. נוגע בצלעות, זה ישאיר סימן.

שוב פעם זה קורה. כל פעם שאני הולך לישון, אפילו חוטף שתי דקות של תנומה במארב. אני מתעורר שם. ושם אני האביר הירוק. שם אני עולה על הסוס וצד את פורעי החוק… ואולי במובן מסויים, גם כאן. מתכווץ, מנער את הראש. המפקד צועק מלמטה. "עוד פעם אחת אני תופס אותך מנקר אתה עולה למשפט."

By | 2016-10-15T19:18:11+00:00 אוקטובר 15th, 2016|סיפורי אווירה|
טוען...